תמיד תהיה לנו פריז

המאמר הבא פורסם במגזין התרבות האינטראקטיבי ZOOZ, בגיליון הנוכחי [גיליון מספר 8] שעוסק בערי עולם. הכתבות בגיליון נכתבו על ידי יוצרים ישראלים שבחרו לחיות באחת מערי העולם המובילות, לגור וליצור בהן. המאמר שכתבתי [עמוד 27] מספר על המפגש שלי עם פריז דרך המילים ודרך הספרות. אני מודה שהתרגשתי מאוד לכתוב את הכתבה הזו, שהזכירה לי למה פריז ממשיכה לעורר אותי ולתת לי השראה בכל יום מחדש, ומהו סוד המשיכה שלי אליה. אני מזמינה אתכם לבקר במגזין המעניין הזה, שמשלב בצורה מרתקת מדיומים שונים של אמנות במגזין אחד.

המאמר המלא:

מחוץ לחנות המפורסמת Shakespeare and Company

מחוץ לחנות המפורסמת Shakespeare and Company

"לנשום את פריז, פירושו להחיות את הנפש", כתב המשורר ויקטור הוגו על פריז. זוהי רק פיסה קטנה ממילות האהבה הרבות שנכתבו על עיר האורות על ידי סופרים ומשוררים שבאו לשאוב ממנה השראה, התאהבו בה, וכבר לא יכלו לעזוב אותה. פריז נחשבת בירת עולם חשובה מסיבות רבות, החל מהיותה מרכז עולמי לקולינריה ויין ועד לתיוגה כאחת מבירות האמנות המובילות בעולם; התרבות בה ניכרת בכל מימד של החיים ואיננה מוגבלת למוזיאונים או לאולמות התיאטרון. אחד הצדדים הבולטים של התופעה הזו הוא הנוכחות המרשימה של הספרות בחיי העיר ומעמדה כאמנות שלא נס ליחה.

Continue reading "תמיד תהיה לנו פריז" »

בין פריז לפוקושימה: יריד הספרים בפריז בסימן הספרות היפנית

salon du livre 2012

salon du livre 2012

כמו בכל שנה, בחודש מרץ התקיים בפריז אחד מאירועי התרבות החשובים של השנה: ה-Salon du livre, הוא שבוע הספר הצרפתי. המילה סלון איננה מתייחסת לחדר האירוח בבית, כפי שאנחנו רגילים, אלא לתופעה נפוצה בצרפת שמקורה בתחילת המאה ה-18; מטרתו של הסלון היא לאפשר לקהל מפגש ישיר עם אמנות ולתת לציבור הרחב הזדמנות לפתח שיח ביקורתי. "סלון הספרים" הצרפתי שומר על המהות הזו: מדובר בשלושה ימים שמעלים על נס את תרבות הקריאה והכתיבה ומאפשרים למבקרים מפגש בלתי אמצעי עם העולם שמאחורי הספר: מפגשים עם סופרים ומתרגמים, דיונים בנושאי תרבות אקטואליים, סדנאות, חתימות, וכמובן: ספרים לרוב.

הבינלאומיות של היריד הופכת אותו לאטרקטיבי עוד יותר. סופרים, עורכים ומתרגמים מכל העולם מגיעים על מנת לפגוש את קהל הקוראים הצרפתי ולהציג את ספריהם החדשים. הוצאות מרחבי העולם מקבלות במה להציג את מרכולתן, שנעה בין ז'אנרים שונים, החל מפילוסופיה ומדע ועד קומיקס ומנגה.

Continue reading "בין פריז לפוקושימה: יריד הספרים בפריז בסימן הספרות היפנית" »

האנושיות שבמעשה בכתיבה | אמלי נותומב

הרומן une forme de vie (צורת חיים) של הסופרת הבלגית אמלי נותומב שייך לז'אנר הספרותי הנשכח "רומן מכתבים", שהיה פופולרי במאה השמונה עשרה באירופה, עם הצלחתן של יצירות כגון "פאמלה" מאת סמואל ריצ'רדסון או "מכתבים פרסיים" מאת מונטסקייה. מדובר בסוגה ספרותית שבמרכזה, כפי שניתן לנחש, חלופת מכתבים דמיונית בין שתי דמויות. גם בעברית פורסמו מספר רומנים מסוג זה, כמו "קופסה שחורה" של עמוס עוז וספרו של אלון חילו "הכי רחוק שאפשר". הז'אנר הזה כמעט ואיננו קיים כיום בספרות, לפחות לא באופן נרחב, ייתכן שמשום שהראליזם דחק את רגליו, וייתכן שבשל העובדה הפשוטה שמעט מאוד אנשים עדיין כותבים בתקופתנו מכתבים אמתיים, דיו על גבי נייר, ומוותרים על המהירות והפשטות של מסרים וירטואליים. בעידן הדיגיטלי, רומן מכתבים עוד עלול למצוא את עצמו על מדף המדע הבדיוני.

Continue reading "האנושיות שבמעשה בכתיבה | אמלי נותומב" »

על חבל דק – הקרקס המודרני בין מסורת לחידוש

המילה "קרקס" ודאי מעלה אצל רובנו דימויים מאותו הסוג: נמרים קופצים דרך חישוק בוער, לולייניות מתעופפות על טרפז וליצנים שמשפריצים מים ונופלים בלי סיבה. זה לפחות היה הרושם שלי כששמעתי שחודש פברואר הוא חודש הקרקסים בפריז. אך ביקור בהופעת הסיום של בית הספר הצרפתי לאמנות הקרקס הבהיר לי שמדובר באמנות תיאטרלית מרשימה שמשלבת מסורות וטכניקות עתיקות יחד עם תפיסות תיאטרון מודרניות ויוצרת ז'אנר ייחודי שמצליח לשחזר את תפקידו האמיתי של התיאטרון. התוצאה: לא לילדים בלבד.

Continue reading "על חבל דק – הקרקס המודרני בין מסורת לחידוש" »

קצר ולעניין: הרהורים על סרטים וסיפורים קצרים

le jour le plus courtבצרפת כמו בצרפת, כל אירוע ראוי לחגיגה – גם היום הקצר בשנה. ב-21 בדצמבר, ברוח התקצרותן של שעות היום, התקיים ברחבי צרפת פסטיבל סרטים קצרים. לצד אירועים גדולים דוגמת מפגש עם מישל גונדרי במוזיאון פומפידו, סרטים קצרים הוקרנו בבתי קפה ובמקומות ציבוריים, ולפני כל סרט באורך מלא שהוצג באותו היום בבתי הקולנוע.

בעקבות הפסטיבל, ואולי משום שאני קוראת בימים אלה את המראה מקאסֶל רוק של אליס מונרו, עלו בי הרהורים על הקשר בין ז'אנר הסיפור הקצר בספרות לבין אותו הז'אנר במדיום הקולנועי. בשני המקרים נדמה שיש ליוצר חופש רב יותר מאשר בסוגה הארוכה, אם ברומן ואם בסרט באורך מלא, ושגבולות השפה האמנותית מסוגלים להיפרץ בקלות רבה יותר. אלמנטים סיפוריים כמו עלילה נרטיבית או מסגרת של זמן ומרחב ננטשים או זוכים לפירושים יצירתיים יותר בסוגות הקצרות. הרטוריקה של שני הז'אנרים הקצרים מזכירה סיפור עם שסופר בעל-פה במשך שנים והועבר מדור לדור, ואולי על שום כך אופיים הפנטסטי, המיתי, דמוי האגדה.

Continue reading "קצר ולעניין: הרהורים על סרטים וסיפורים קצרים" »

בוריס ויאן: האמן בעל אלף הפרצופים

החודש מתקיימת בספריה הלאומית של צרפת (BNF) תערוכה המוקדשת לסופר הצרפתי בוריס ויאן. ויאן, אחד מעמודי התווך של הספרות הצרפתית במאה העשרים, הוא דמות מורכבת וקשה להגדרה. בדומה לכותבים אחרים מאותה תקופה, מדובר באמן 'רנסנסי', שהיצירה שלו אינה מוגבלת לתחום אחד. ויאן, שבכלל למד הנדסה, היה משורר, תסריטאי, נגן ג'ז, סופר, מתרגם, זמר, צייר וכותב שנסונים. כיום, ויאן מוכר בייחוד בשל שיריו שבוצעו על ידי גדולי הזמרים של התקופה (ז'ולייט גרקו, הנרי סלבאדור, סרז' גינסבורג), ובזכות הרומן הסוריאליסטי 'צל הימים', שעדיין נלמד בבתי הספר ושמכירותיו מרשימות גם היום. Continue reading "בוריס ויאן: האמן בעל אלף הפרצופים" »

מילים מלוכלכות – או מה הקשר בין ספרות וארוטיקה?

אחד הדברים המהנים ביותר בפריז הוא אינסוף הפסטיבלים והאירועים התרבותיים שמציפים אותך מדי שבוע. אפשר לבלות כל סוף שבוע באירוע אחר: חגיגת שוקולד קולינרית, פסטיבל סרטים מהמזרח הרחוק, אירועים ספרותיים למכביר  או אפילו לילה לבן שבמהלכו פרוסים מצגי אמנות ברחבי העיר. הנושאים מגוונים והיצירתיות בלתי נדלית. הוכחה לכך הוא פסטיבל פיגל (festival Pigalle) שהתקיים בסוף השבוע האחרון בפריז והוקדש כולו לייחודיות ולמורכבות של אחד הרבעים הידועים בעיר.

פסטיבל פיגל 2011

הרובע השמונה עשרה, שבו נמצאים כיכר פיגל ואיזור מונמארטר, הוא אחד הרבעים הצבעוניים והרבגוניים של פריז. מצד אחד, מתחם מונמארטר היה כבר מהמאה התשע עשרה מקום מושבם של האמנים החשובים ביותר והמוקד התרבותי והאמנותי הבלתי מעורער. מצד שני, זוהי גם טריטוריית הסקס והארוטיקה, שטחנת הרוח הזוהרת של המולן-רוז' מתנשאת מעליה, איזור פרובוקטיבי ששופע חנויות סקס, מופעים ארוטיים וגברים שמסתובבים עם מבט מחפש ומדושן עונג על פניהם. הפסטיבל המדובר, שנמשך שלושה ימים, ניסה להעביר למשתתפים את המורכבות של הרובע והציע סיורים, הרצאות ופעילויות שמשלבות את שלל התכונות הסותרות של המקום. התכנית כללה תערוכה 'מוזיקלית' של הצלם Quentin Cherrier שהציג צילומים שמתעדים את הסצנה המוזיקלית בפיגל של ימינו, הקרנות של סרטים ארוטיים קצרים שנעשו בשנות השבעים, קורסים לקהל הרחב באמנות הבורלסקה (מופע בידור ארוטי) ועוד מגוון פעילויות מתחומים שונים.

Continue reading "מילים מלוכלכות – או מה הקשר בין ספרות וארוטיקה?" »

תרגילים בסגנון

רמון קנו (1976-1903), בדומה לז'ק פרוור, התחיל את דרכו הספרותית תחת קורת הגג של התנועה הסוריאליסטית, בצרפת שלאחר מלחמת העולם השנייה.

בתחילת שנות השישים הקים קנו, יחד עם פרנסואה לה-ליונה (François Le Lionnais) את התנועה הספרותית OULIPO – ראשי תיבות שמשמעותם בתרגום חופשי "סדנה לספרות פוטנציאלית". הניסוח המכני-מדעי מעיד על משיכתם של השניים למתמטיקה ולמדעים, בדומה לחברים שהצטרפו לתנועה מאוחר יותר, שחלקם היו סופרים אך היו ביניהם גם מתמטיקאים, מהנדסים ופילוסופים. עבודתם של ה"אוליפאים" אכן דמתה לעבודתו של פועל או מדען; הם ביקשו לשחק עם השפה, לבדוק את גמישותה ולבחון עד כמה ניתן למתוח את גבולות הז'אנר. התוצאה: כתבים מפתיעים, מלאי הומור ומשחק, תחכום ויצירתיות.

רמון קנו, 1976-1903

Continue reading "תרגילים בסגנון" »

סמואל בקט והפואטיקה של התרגום העצמי

את המחזה מחכים לגודו של סמואל בקט קראתי לראשונה בגיל שש עשרה. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. הרגשתי את מה שחשים כל אותם חוזרים בתשובה או מטיילים במזרח: הרגשה של הזדהות עמוקה ונדירה, של היתקלות באיזו אמת צרופה וטהורה שמבטאת במילים את מה שחשתי כל חיי. באותו הרגע הבנתי שלספרות יש יכולת לתאר את נפש האדם בצורה שאיננה משתווה לאף מדיום אמנותי אחר. ההשוואה לחזרה בתשובה היא אולי פרדוקסלית במקרה הזה, מפני ש'מחכים לגודו' ממחיש את האבסורדיות של הקיום האנושי ומתאר את החיים כהמתנה מתמשכת שבני האדם ממלאים במלל חסר פשר. אבל היכולת של בקט לתאר בצורה כל כך מדויקת את החרדה הקיומית, והשימוש המרתק והייחודי שלו בשפה, מהלכים עליי קסם עד היום.

עם כניסתי לתחום הספרות והתרגום, המקרה של בקט הפך בעיניי למעניין ומורכב עוד יותר. בקט, בנוסף להיותו סופר ומחזאי, היה גם מתרגם שתרגם את כתביו בעצמו – אם מאנגלית לצרפתית ואם להפך. לתופעה המעניינת הזאת קדמה תופעה מעניינת לא פחות – לאחר שהשתקע סופית בפריז, עם סיומה של מלחה"ע השנייה, בקט (אירי במקור) זנח את שפת אמו והחליט לכתוב בצרפתית בלבד. בניגוד לכותבים אחרים שבחרו לכתוב בשפה שאיננה שפת אמם, הסיבות של בקט אינן קשורות לגורמים חיצוניים (מכשולי צנזורה, גלות או כפירה באידיאלים לאומיים), אלא לשיקולים ספרותיים ולחתירה לסגנון פואטי מסוים. מבקר התיאטרון מרטין אסלין כתב: "הוא בחר לכתוב את יצירות המופת שלו בצרפתית דווקא, משום שחש שהיה זקוק לעול המשמעת שיש בכוחה של שפה נרכשת לכפות עליו. בתשובה על שאלתו של סטודנט, על שום מה בחר להשתמש בצרפתית, אמר: Parce que en Français c'est plus facile d'écrire sans style (בצרפתית קל יותר לכתוב בלי סגנון)."

Continue reading "סמואל בקט והפואטיקה של התרגום העצמי" »

פוסט ראשון ברוח המחאה: על ז'ק פרוור וסוסים אחרים

המחאה החברתית שמציפה אותנו בימים אלה גרמה לי לחשוב על שירת מחאה ועל המקום שלה בחברה. יחד עם ההידרדרות במעמד האמנות בחיי התרבות שלנו, כך הדרדר גם מעמדה במחאה. האמנות צריכה להוביל את המחאה החברתית או לכל הפחות להעניק לה צביון ערכי ואמנותי שיישאר לדורות הבאים. היא זו שצריכה לתת לה את הצבע, את הטעם ואת ההשראה.

לפני זמן-מה תרגמתי את שירו של ז'ק פרוור, 'סיפורו של סוס'. פרוור היה ידוע כמשורר הכותב שירים סאטיריים ומחאתיים, המבקרים את החברה, את השלטון ואת הדת. הוא אמנם עטף אותם בחריזה קלילה ובמשחקי מילים מבדרים, אך המסר היה קשה ומוכיח. פרוור, שכתב בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, הוציא את קובץ השירים Paroles בשנת 1947 והפך לפופולרי באופן מיידי. אמנם, הדעות לגבי שירתו של פרוור חלוקות, בדיוק בשל הסתירה המבלבלת בין התוכן לצורה; יש שרואים בו משורר דגול, מעמודי התווך של השירה הצרפתית במאה העשרים, ויש שרואים בו פזמונאי קליל. באנתולוגיה 'שיר אהבה', כותב המתרגם שמעון זנדבנק בהערה לתרגום השיר 'ארוחת בוקר' של פרוור: "פרוור הוא פזמונאי עמוק. לא במקרה זכה לפופולריות עצומה". ואכן, ההגדרה 'פזמונאי עמוק', הגדרה כמעט אוקסימורונית, מכילה את המורכבות של פרוור ואת הקושי להגדיר את דמותו ואת שירתו.

Continue reading "פוסט ראשון ברוח המחאה: על ז'ק פרוור וסוסים אחרים" »